ציוני תג'ר - תולדות חייה ויצירתה

בית אבא

ציונה תג’ר היתה בתם הבכורה של שמואל וסולטאנה טאג’יר חברי קבוצת .”אחוזת בית” מיסדי תל אביב. ביתם הוקם בשדרות רוטשילד מס’ 3.
מוצאה של משפחת תג’ר מספרד. בעת גירוש ספרד עברה המשפחה להולנד ומשם לגרמניה ולבולגריה. למשפחה ענפים רבים וכן מעל 80 צאצאים. בנים, נכדים, נינים ובני נינים.
שמואל טאג’יר עלה לארץ בשנת 1868 מבולגריה בהיותו ילד. בשנת 1890, בן 22 נשא לאשה את סולטאנה בת הגביר ישעיה בכר – ישעיצ’י, תושבי העיר העתיקה בירושלים.
לאחר הנישואין עברו להתגורר בנחלת שבעה שמחוץ לחומות ולאחר מכן ליפו שם עסק ביבוא ובסחר רהיטים ובעיבוד ושווק עורות. בהיותו שומר מסורת, לקח חלק בפעילות למען הקהילה והיה שותף בהקמת בית הכנסת הגדול ביפו – “קהילת יעקב” ובית הכנסת “אהל מועד” בתל אביב. לציונה תג’ר אחיות ואחים – אשר, ברוך, מריים, שושנה, חזקיה, שלום ויוסף. בעת מלחמת העולם השנייה התגייסו ארבעה אחים לצבא הבריטי. גם ציונה תג’ר התגייסה לצבא ושרתה שנתיים. עד שנת 1944 בצבא. היא שרתה בעיקר במצריים.
שמואל תג’ר ז”ל, נפטר בן 89 בתל אביב בשנת 1957. רעייתו סולטאנה ז”ל נפטרה בשנת 1949

המשפחה

לציונה תג’ר 11 נינים, שלשה נכדים ובן, אברהם כץ-עוז.
בשנות השלושים היה מעונם של בת שבע ויצחק כץ בתל אביב בית וועד לציירי ופסלי הארץ ומפגש בוהמה בו נועדו עתונאים ומשוררים, ציירים ופסלים. יצחק כץ היה באותה עת מבקר האמנות של עתון “הארץ”. היה הוא הראשון שהעז למתוח ביקורת על אסכולת “בצלאל” והנחלתה ללומדים בבית הספר רב המוניטין בירושלים.
ציונה תג’ר וחבריה הציירים רובין, לובין, אגדתי, זריצקי, צליוק וליטבינובסקי, הלא הם קבוצת המתמרדים הראשונה נפגשים תדיר בבית יצחק כץ ודנים בלהט, כדרכה של בוהמה, בהתפתחותה של האמנות הארצישראלית. כאן פוגשת ציונה את מישל, מרדכי כץ – אחיו של יצחק כץ ובני הזוג נישאים.
בשנת 1934 נולד בנם, אברהם כץ-עוז, כצלה בפי חבריו. לימים שר בממשלת ישראל, חבר כנסת, ממיסדי קיבוץ נחל עוז, יו”ר מפעל הפיס וכיום יו”ר המועצה לישראל יפה.
רעייתו אילנה לבית קרצ’מר – ילידת קיבוץ גניגר, גדלה במושב נטעים. בעלת תואר מ.א. בספרות. כחברת נחל עוז ניהלה את בית הספר האזורי – שער הנגב והיתה בכירה במשרד החינוך.
לאילנה ואברהם כץ-עוז שני בנים ובת. גור הבכור, אורי ורקפת. שלשתם שרתו בצה”ל.
גור נשוי לקרן לבית דורון ולהם 3 בנות ובן. אורי נשוי לפזית לבית מניולוביץ ולהם 2 בנות 2 בנים. רקפת נשואה לאורן לבית כהן, להם 3 בנות.
ציונה תג’ר לא זכתה להכיר את הנינים, אולם מנכדיה רוותה נחת ואף הקדישה להם מציוריה.
רחוב על שם שמואל וסולטנה תג’ר הוריה של ציונה תג’ר, הוכרז על ידי עיריית תל אביב יפו אל מול נמל יפו והגן הגדול החדש.

לימודים ותערוכות

מאת: דוד תגר
ציונה תג’ר נולדה ב- 17 באוגוסט שנת 1900 בעיר יפו. בת בכורה היתה למשפחת שמואל וסולטאנה טג’ר (טאג’יר). בילדותה למדה בבית הספר לבנות בנווה צדק, בסמינר למורים ע”ש לווינסקי ובבית הספר אליאנס.
מורה האמנות הראשון של ציונה תג’ר היה אברהם אייזנשטיין – אלדמע, מראשוני הבוהמה הארץ ישראלית. את לימודי הציור המשיכה בסטודיו של גימנסיה הרצליה בתל אביב “התומר” של יעקב פרמן. יוסף קונסטנטינובסקי (קונסטנט) ויצחק פרנקל היו מורי הציור החשובים בסטודיו “התומר”. השניים הנחילו לתלמידים את רוח הקוביזם הפוטוריסטי הרוסי הנסמך על האמנות הצרפתית והתנגדו לסגנון האקדמי רומנטי נוסח בצלאל.
בשנת 1921, החלה ציונה ללמוד בית הספר לאמנות בצלאל בירושליים, ציונה נמנתה עם התלמידים שהתנגדו לשמרנותם של בוריס שץ ואבל פן. לראשונה הציגה ציונה את יצירותיה ב “תערוכה האמנותית הראשונה” של פרמן בגימנסיה הרצליה בתל אביב הקטנה. בשנת 1924, בעקבות מאמץ משפחתי משותף נסעה ציונה ללמוד ציור בפריז. כאן נחשפה לראשונה לעולם האמנות הצרפתי ואירופאי ולאסכולות המודרניות.
ציונה תג’ר החלה ללמוד באקדמיה לציור של אנדרה לוט אשר השתייך לקבוצת הקוביסטים – “חתך הזהב”. חזרה ללמוד את יסודות הרישום קומפוזיציה וצבע. היא חזרה אל אנדרה לוט בתחילת שנות השלושים לתקופת לימודים נוספת בסטודיו שלו ובסטודיו – גרנד שומייר.
לאחר שנתיים חזרה ציונה לארץ והצטרפה לקבוצת האמנים המודרנים – פלדי, רובין, זריצקי, לובין, שמי, גוטמן, גליקסברג וליטוינובסקי.
ובתערוכות שהציגו וזכו אז לפרסום רב – בתיאטרון האהל, במגדל דוד בירושלים ועוד.
בשנת 1931 ערכה תערוכת יחיד בגימנסיה הרצליה בתל אביב בשם – “פורטרטים במסגרת”. גם בפריז השתתפה ציונה בתערוכות ואף בקהיר בשנת 1938 בגלריה פרידמן – גולדנברג. בשנת 1951 הציגה בתערוכת יחיד בפריז בגלריה ז’ק תערוכה בשם – “נופי ישראל”. בשנת 1960 נערכה תערוכה רטרוספקטיבית של ציונה תג’ר בביתן הלנה רובינשטיין של מוזיאון תל אביב. בשנת 1978 השתתפה בתערוכת אמנות ישראל – ,30 לציון שלושים שנות המדינה במוזיאון תל אביב.
בשנת 1948 ייצגה ציונה תג’ר את ישראל בבייאנלה בוונציה איטליה ובשנת 1950 חזרה לצייר בפריס. בשנת 1952 הקימה יחד עם קבוצת ציירים חשובה את קריית הציירים בצפת והתיישבה בה בנוסף למגוריה בתל אביב זאת בנוסף לפעילותה העניפה באגודת הציירים יחד עם הציירים – זריצקי, שמידט, קסטל, גליקסברג, סיגרד.
ציונה תג’ר ערכה למעלה מארבעים תערוכות יחיד, לקחה חלק בתערוכות משותפות רבות והוציאה לאור שני אלבומי ציורים בהוצאת מסדה. לאחר פטירתה וביזמת בנה, אברהם כץ – עוז, נערכו שתי תערוכות רטרוספקטיביות מקיפות האחת במוזיאון הפתוח – תפן בגליל המערבי בשנת 1990 עם האוצרים עמוס קינן וחנה קופלר והשניה במוזיאון תל אביב לאמנות בשנת 2003 עם האוצרת גב’ כרמלה רובין שאף ערכה את קטלוג התערוכה רב החשיבות ויצא לאור במהדורות אחדות על ידי מוזיאון תל אביב לאמנות ביוזמת מנהלו והאוצר הראשי פרופ’ מרדכי עומר.
בשנת 1992 נערכה תערוכה מקיפה של ציורי הזכוכית של תג’ר במוזיאון הכט בחיפה עם האוצרת עפרה גורי – רימון.

בצבא הבריטי

בשנת 1942 התנדבה ציונה תג’ר לצבא הבריטי. מלחמת העולם השניה היתה בעיצומה, סכנה ריחפה על הישוב היהודי בארץ ישראל.
באותה עת היתה כבר אם לאברהם בן השמונה, לימים חבר כנסת ישראל ושר החקלאות אברהם כץ – עוז, ממקימי קיבוץ נח”ל – עוז.
יחד עם למעלה מאלפיים בנות הישוב (ועם ארבעה אחיה שהתנדבו גם הם) גוייסה ציונה לאחת מפלוגות ה- אי. טי. אס. תחילה מלאו הבנות תפקידי משרד שונים באלכסנדריה שבמצריים ובהמשך הוכשרו כנהגות אמבולנסים ותובלה.
מתנדבות אחרות עבדו בבתי חולים צבאיים, במחסני ציוד ואף שרתו כשוטרות צבאיות ובחיל האוויר הבריטי. הוקמו 12 פלוגות והן שרתו במצריים, בלבנון ואף לאיטליה ולאוסטריה הגיעו.
בשנת 1944 השתחררה ציונה מן הצבא, חזרה לתל אביב וערכה תערוכת ציורים מקיפה באולם הכניסה של תיאטרון “הבימה” בתל אביב.
בתערוכה הציגה 40 תמונות שמן, 30 אקוורלים ורישומים מהווי החיילות בצבא הבריטי.

תל אביב הקטנה

“רוח חדשה היתה אז בכל האומנויות, דור חלוצים שונה מקודמיו, היתה העזה גדולה וחזון רב, תנאי החיים היו קשים, אבל האווירה היתה ספוגת שמחת חיים”
כך מתארת ציונה תג’ר את אותם הימים.
ואכן צייריה סופריה, פסליה ומשורריה של ארץ ישראל אשר מרכזם בתל אביב הקטנה געשו פעילות ומצב רוח מרומם. בבתי הקפה ובסלונים התקבצו בהתלהבות אין קץ. קבוצות אמנים דנים בלהט בהתווית דרכה של אומנות ושירה, תיאטרון וספרות ארץ ישראלית.
לא הרחק ממעונו של חיים נחמן ביאליק, בבתי הקפה של רחוב אלנבי – שלג הלבנון, רצקי, בדר, בביתה של המשוררת אסתר ראב, ובביתם של מבקר האומנות של עתון הארץ, יצחק כץ ורעייתו בת – שבע, באים ויוצאים שלונסקי, רובינא ותג’ר, זמורה מסקין ואגדתי -ועוד רבים וטובים, הם מתווכחים בעד ונגד על אשר כותבים מציירים ומשחקים עמיתיהם בתל אביב. מכינים את חגיגות פורים את העדלידע בניצוחו של אגדתי. אורי צבי גרינברג בקולמוסו המושחז, טלפיר בבטאונו “גזית” לספרות ואמנות ואביגדור המאירי בשירים ובכתבים.
“הם חיפשו משהוא חדש, הם היו בנים לדור שהביא עמו השכלה, ספרות ושירה מן החוץ, הם רצו לבנות כל זאת מחדש בארץ”. ממשיכה ומספרת ציונה, “ואחר כך, עברנו לכסית. היינו יוצאים לצייר נופים במקומות שונים בארץ. הם ציירו במוצא, בעין כרם בדרך לירושלים – תג’ר, מוקדי וחנה לוי. זריצקי הוביל אותנו לזכרון יעקב, בצפת מלך קסטל, ובעין הוד מרסל ינקו”.
חברית ורומנטית היתה מערכת היחסים, מצב רוח ושיכר גם יחדיו. ציונה מציירת את הפורטרטים הגדולים שלה, את אברהם שלונסקי, את אורי צבי גרינברג, את ראובן רובין ואת הצייר אליהו נוימן. היא מציירת את אחיה ואחיותיה את אמה – סולטאנה, את אברהם איכר מפקד ההגנה בעיר שהיה נשוי לאחותה מריים, את צעירי העיר, הסופרים השחקנים ואת נופי העיר הקטנה הגדלה בקצב מסחרר.
ותל אביב הקטנה, העיר שאביה שמואל תג’ר היה בין מייסדיה, היא אכן השיבה לה אהבה.

מצפת ועד אילת

מאת: עפרה גורי-רימון
מנהלת ואוצרת מוזיאון הכט באוניברסיטת חיפה

לצפת הגיעה ציונה בשנת .1951 היא רכשה את מבנה הכנסייה שנבנה במאה ה – 19 בלב השכונה הנוצרית של צפת הערבית. שכונה זו, בדומה לשאר שכונותיה הערביות של צפת, ננטשה בעשרה במאי 1948 – היום בו שוחררה צפת.
זמן קצר אחרי שרכשה את המבנה, כך סיפרה ציונה, הגיע כומר שעלה לגג ולקח עמו את הפעמון שהיה בצריח הכנסייה. על הימים הראשונים בצפת כתבה ציונה בספרה (“ציונה תג’ר”, 1981), “הנוף והסמטאות קראו לציירים לבוא לצפת. בערב היינו יוצאים לטייל סביב העיר ומשוחחים על אמנות. אחרי קסטל באו איזקוב, שמי, פרנקל, מרזר, הולצמן, אמיתי, לרנר, זקש ואני. בימיה הראשונים של “קרית הציירים בצפת” לא היה לנו חשמל והדליקו מנורות נפט. אם הייתה מסיבה היו מדליקים לוקס וכל אחד היה מטפל בו לפי התור. גם מים לא היו אז והיו מביאים מים בפחים מהמעין הרדום שנמצא בקריית הציירים”.
חלק מהאמנים קבעו ביתם בצפת והתגוררו בה כל השנה; חלקם הגיעו אליה רק לחודשי הקיץ ולתקופת החגים. עם אלה האחרונים נמנתה ציונה. היא לא יכלה לוותר על תל-אביב: “בקיץ אני גרה בקריית הציירים בצפת. אני אוהבת את תל-אביב ולא אחליף אותה בשום מקום בארץ, גם אם מנקודת מבט ציורית היא עיר מודרנית רגילה, ולא כמו ירושלים, טבריה, צפת ויפו, שהן ערים עתיקות, אבל דופק החיים, מרכז האומנות הם בתל-אביב”.
ציונה נהנתה מאד מהשהות בצפת, את הבקרים הקדישה לציור ואת שעות אחר הצהריים למפגש עם ידידיה האמנים, או לבילוי משותף במועדון “מילוא” – מועדון קריית האמנים. בשנים הראשונות התגוררה, עבדה ואף הציגה את עבודותיה במפלס העליון של ביתה, אך לימים הגשימה את חלומה, והקימה גלריה לעבודותיה במפלס התחתון של המבנה. היה זה מבצע הנדסי לא פשוט שכן היה צורך לפנות את החללים, בעלי תקרת הקמרונות, מעיי העפר שהצטברו בהם במשך למעלה מעשור שנים. את הבאים לגלריה במפלס התחתון קידמה חצר שובת לב אותה טיפחה במסירות – פרחי גרניום אדומים, עץ תאנה, גפן ורימון. פירות הרימון לא היו טובים למאכל, אך הגפן והתאנה הניבו פירות נפלאים אותם חילקה במשורה כיוון שתכננה לכבד בהם את בני משפחתה והנכדים שהיו אמורים להגיע לביקור. בפינת החצר ניצבה עריסת תינוק עשויה מתכת, אותה צבעה ציונה בכחול – הכחול האופייני לבתי הערבים והיהודים בצפת, הכחול המגן על הדיירים מפני העין הרעה ואולי מקרב אותם אל השכינה.
אל ציונה התוודעתי בקיץ 1962, עת הגעתי לקריית הציירים בחיפוש אחר עבודה למשך חופשת הקיץ. היו אלה השנים של תור הזהב בתיירות של צפת, ותפקידי היה לקבל את פני המבקרים הרבים, תיירים מהארץ ומחו”ל. בשעות אלה יצאה ציונה לצייר בסמטאות העיר, בשוק או בגן “המצודה”, כשלראשה כובע לבן עגול שוליים שהוחלף בימים קרירים בכובע הברט, והיא מצוידת בטושים שחורים, עפרונות, פחם, גיליונות נייר ובכסא תלת רגל מתקפל. עד מהרה-החליטה לצייר אותי. תחילה “למדה” את דיוקני באמצעות רישום. לאחר מספר ימים של תרגול ברישום הגיע הרגע הגדול – הציור בשמן. כחמישה פורטרטים הניבה “ישיבתי” לציונה. את הראשון אהבתי במיוחד; ציור זה העניקה לי ציונה כמתנת נשואים.
פורטרט זה לא אפיין את עבודתה בראשית שנות השישים. בתקופה זו כל כולה הייתה מרוכזת בטכניקה החדשה שיצרה – בציור על זכוכית. על כך כותבת ציונה:
“ב – 1960 הייתה לי תערוכה רטרוספקטיבית במוזיאון תל-אביב. אחרי תערוכה זו התחלתי לצייר בטכניקה חדשה, על זכוכית ‘פלקסיגלס’. ההשפעה עלי הייתה ערבית וזכרתי את ימי ילדותי ונעורי. הערבים היו כותבים אותיות על זכוכית, בכתב יפה וצבעוני וכרקע שמו נייר שוקולד התחלתי לעשות תמונות בהשפעת זיכרונות אלו. אנחנו חיים במזרח, על חוף הים התיכון. באנו מארצות אירופה ואפריקה. מקורות אלו צריכים להשפיע עלינו, כדי שנגיע בעוד חמישים שנה אולי, לאומנות ישראלית. בקשתי לשלב בעבודתי את שני העולמות – המזרח והמערב.”
באותו ספר צוטטו דברים שאמרה בראיון שקיים עמה עזריאל קאופמן ושפורסמו בעיתון “ציור ופיסול”. במענה לשאלה “מה אם כן מאפיין לפי דעתך, את דרך ההתפתחות של הציור שלך?”, משיבה ציונה:
“אני משתדלת לעשות יותר הפשטות בתוך הצבע עצמו, אבל אינני הורסת את קווי הרישום והצורות. השתדלתי בציורי תמיד למזג טבע ומציאות אנושית. הטיפול המודגש שאני עושה בצבע, בתקופה האחרונה, מאפשר לי להגיע לידי ביטוי של עולמי הפנימי יותר מבכל ציורי האחרים. דרך זאת מוצאת את ביטויה העיקרי בעבודות על גבי הזכוכית”.
וכך היא צוטטה על ידי גדעון עפרת במאמרו המובא בספרה “ציונה תג’ר – ציור על זכוכית ורישומים” שיצא לאור בשנת 1988, במענה לשאלתו: כמה ציירות היא ציונה?
“יש בי שלוש ציונות: האחת היא זו של חוף הים התיכון, עם אירופה מנגד. זוהי ציונה של צבעי השמן. השנייה היא האימפרסיוניסטית שבי, זו של האקוורלים בעיקר. השלישית היא ציונה של המזרח, בעיקר של ציורי הזכוכית”.
כשלושה חודשים לפני מותה, ביקרתי אותה בביתה. בהזדמנות זו היא העניקה לי את ספרה “ציונה תג’ר – ציור על זכוכית ורישומים”, כשעל פניה ארשת שלווה – היא זכתה להנציח את ציורי הזכוכית שלה ובכך להעניק להם את הכבוד להם היו ראויים לדעתה. בפתח הספר צטטה ציונה משפט הלקוח מתוך “שולחן ערוך” לר’ יוסף קארו: “יקום אדם בבוקר לעבודת הבורא ואל יירא מפני המלעיגים”. היו אלה מילות העידוד שהייתה חייבת לשנן בכל אותן שנים שיצרה את ציורי הזכוכית, שכן הם לא זכו להערכת מבקרי האמנות. עבור ציונה הציור על זכוכית היה התגלמות השיבה אל שורשיה המזרחיים; ואכן, במסע השורשים האישי שלה, הגיעה לכנסיות נדחות ביוון ובספרד, במטרה לראות ולהבין את הציורים שצוירו על זכוכיות חלונות הכנסיות בארצות בהן חיו אבות אבותיה.
באמצעות שלושה ציורים על זכוכית, המתארים את המקומות הקדושים: מערת המכפלה בחברון, קבר רחל והכותל המערבי, הנציחה ציונה את זכר הוריה. שלושה ציורים אלה העניקה לבית כנסת אבוהב שברובע היהודי העתיק של צפת. בציורים אלה, התלויים על קירות בית הכנסת שהוקם במאה השש עשרה, משולבת בצד חתימתה הכתובת: “לזכר הורי סולטנה ושמואל תג’ר”. בשנת 1992, ארבע שנים לאחר פטירתה, בהיותי מנהלת ואוצרת מוזיאון הכט שבאוניברסיטת חיפה, זכיתי לסגור מעגל: פתחתי את התערוכה “ציונה תג’ר – ציור על זכוכית”. בתערוכה הוצגו ציורי הזכוכית שהושאלו לנו על ידי בנה של ציונה אברהם כץ – עוז. בצבעוניותם, במשיחות המכחול העזות ובנושאיהם, שבו הציורים את לב המבקרים, אמנים, מרצים לאמנות, סטודנטים מהאוניברסיטה ורבים אחרים שהגיעו כדי לראות את התערוכה.