ציונה‬ תג׳ר - פתח‬ דבר‬

מאת: כרמלה רובין

“הרגשתי שאין לי זכות קיום בלעדי הציור”, כך רשמה ציונה תג’ר על דף שהכינה למסיבה שנערכה לכבודה בהגיעה לגבורות. דברים אלה, שנדפסו באלבום ציוריה שיצא לאור ב-1981, עשויים לשמש מפתח להבנתה כאמנית וכאישה.
נדמה כי האמנות עמדה בראש מעייניה של ציונה תג’ר מאז עמדה על דעתה, שאם לא כן לא היתה מתעקשת ללמוד אמנות בבצלאל- בחירה לא מקובלת בסביבת משפחתה המסורתית (הוריה נענו לבקשתה לעבור לירושלים רק לאחר שהסכימה להתגורר בבית סבה), ולא כל שכן להרחיק ולנסוע לפריז לאותה מטרה.
השכנוע העצמי שלה בדרכה העצמאית- “דרך הציור אני קושרת את עצמי לחיים” – ועקשנותה הבלתי מתפשרת, הם שהביאו את הוריה להתיר לה להרחיק למחוזות אחרים. תכונות אלו עמדו לה ביחס לעבודתה לאורך השנים ובכל הנסיבות המשתנות.
ציונה תג’ר הותירה אחריה ציורים, שהמובחרים שבהם נחשבים לחלק מהציור הישראלי הקנוני. היא היתה ממניחי היסוד לאגודת הציירים והפסלים, משתתפת קבועה בתערוכות הכלליות של אמני הארץ, כלת פרס דיזינגוף (1937), נציגת ישראל בביינאלה בוונציה (1948) ומראשוני קריית האמנים בצפת. אין ספק כי שמור לה מקום של כבוד בכותל המזרח של האומנות הישראלית, אבל גם בתוך הקבוצה הנבחרת של ראשוני האמנות הארצישראלית היא מתייחדת בשני דברים: בהיותה אישה ובהיותה ילידת הארץ.

גלריית‬ יצירות‬ האמנית‬

דבריה של ציונה תג’ר במלאת לה שמונים
“הציור בא לי במקום תפילה, הרגשתי היא שאין לי זכות קיום בלעדיו. הציור המודרני מעניין אותי למרות שאינני נתפסת לחדשנות אבל אי אפשר לשבת בבית כבת-יענה ולא לראות את הנעשה מסביב. יש באומנות הרבה מן הטכנולוגיה, אני מאמינה באדם ולא במכונה. הרי כמה שתשתכלל במכונה – זה יהיה האדם שיוביל אותה. הנוף שלנו חם ובו אור חזק. השמיים שלנו אפורים בקיץ, למרות שחושבים שהם כחולים. אור השמש לוהט חותך וחריף, הוא יוצר קו וכתם חזק ומסנוור, הצייר יליד הארץ יצטרך להתמודד עם כל הנתונים האלה. תהליך זה, אני מאמינה, יבוא.”

צִיּוֹנָה תָּגֶ׳ר מְצַיֶּרֶת

נתן זך

הַנְּיָר, תָּמִיד הַנְּיָר אוֹ הַבַּד, עַכְשָׁיו
גַּם הַזְּכוּכִית, מִבְרֶשֶׁת, צֶבַע הֶחֳמָרִים
הַפְּשׁוּטִים, זוֹהִי נְקֻדַּת-הַמּוֹצָא: מַה שֶּׁבַּחוּץ
יִהְיֶה לְמַה שֶּׁבִּפְנִים בַּחוּץ.

הַשְׁאָר הוּא רַק שִׁירָה מְאֻמָּנָה
שֶׁל זְמַן עוֹבֵר, זֶה יוֹתֵר מֵחֲמִישִׁים, שִׁשִּׁים
שָׁנָה צִיּוּר, לִמּוּדִים, נִשׂוּאִים, לֵדָה,
אִמָּהוּת, צִיּוּר וְיַיִן בֵּיתִי, זֵיתִים גְּדוֹלִים
מָרִים. כָּךְ צָרִיךְ הָיָה לִהְיוֹת.

צִיּוֹנָה תָּגֶ׳ר מְצַיֶּרֶת. הָיוּ יָמִים קָשִׁים,
תּוֹדָה. רְאֵה אֶת הַכֶּתֶם הַצְּפָתִי
קוּבֵעַ, אֶת הַקַּו שֶׁבְּאֵילַת דּוֹחֵק, דְּיוֹקָן עוֹשֶׂה דִין
לְעַצְמוֹ. צְבָעִים כְּבָר יָפִיקוּ עוֹלָם
מִן הַמִּבְרֶשֶׁת, הַזִּכָּרוֹן, מַה שֶׁצָּרִיךְ הָיָה לִהְיוֹת

עַל הַנְּיָר, חַיֵּי הַבַּד, הַלְּבַד. כְּאִיקוֹנִין
אוֹ כְּאָמָּנוּת הַזְּקֵנִים בִּצְפַת. אִשָּׁה חַיָּה צִיּוּר
כִּמְעַט חַיִּים תְּמִימִים, מְצַיֶּרֶת שָׁעוֹת, לֵילוֹת,
צִיּוּרִים עַל זְכוּכִית כְּאִלּוּ

פָּגְשָׁה לָרִאשׁוֹנָה נְיָר מֻכָּר, עַכְשָׁיו
זְכוּכִית, בִּצְבָעִים, מִּבְּלִי דַּעַת.
הַשְׁאָר הוּא רַק שִׁירָה אוֹ הֶרְגֵּל
צִבְעוֹנִי מִיָּמִים אֲחֵרִים: צִיּוּר נִשְׁאָר בִּכְתָמִים,
בְּצֶבַע, בְּקַו, לֹא בְּמִלִּים.